55 [חמישים וחמש] |
לעבוד
|
![]() |
৫৫ [পঞ্চান্ন] |
||
কাজকর্ম
|
במה את / ה עובד / ת?
|
আপনি কী কাজ করেন?
āpani kī kāja karēna?
|
||
בעלי רופא.
|
আমার স্বামী একজন ডাক্তার ৷
Āmāra sbāmī ēkajana ḍāktāra
|
||
אני עובדת כאחות בחצי משרה.
|
আমি পার্ট টাইম নার্সের কাজ করছি।
āmi pārṭa ṭā'ima nārsēra kāja karachi.
| ||
בקרוב נצא לגמלאות.
|
আমরা খুব শীঘ্রই পেনশন পাব ৷
Āmarā khuba śīghra'i pēnaśana pāba
|
||
אבל המיסים גבוהים.
|
কিন্তু কর খুব বেশী ৷
kintu kara khuba bēśī
|
||
והביטוח הרפואי יקר.
|
এবং স্বাস্থ্য বীমা খুব ব্যায় সাপেক্ষ ৷
ēbaṁ sbāsthya bīmā khuba byāẏa sāpēkṣa
| ||
במה תרצה / י לעבוד בעתיד?
|
তুমি কী হতে চাও?
tumi kī hatē cā'ō?
|
||
אני רוצה להיות מהנדס / ת.
|
আমি একজন ইঞ্জিনিয়ার (প্রকৌশলী) হতে চাই ৷
Āmi ēkajana iñjiniẏāra (prakauśalī) hatē cā'i
|
||
אני רוצה ללמוד באוניברסיטה.
|
আমি বিশ্ববিদ্যালয়ে পড়তে চাই ৷
āmi biśbabidyālaẏē paṛatē cā'i
| ||
אני מתמחה.
|
আমি একজন শিক্ষানবীশ
āmi ēkajana śikṣānabīśa
|
||
אני לא מרוויח / ה הרבה.
|
আমি বেশী রোজগার করি না ৷
āmi bēśī rōjagāra kari nā
|
||
אני עושה התמחות בחו"ל.
|
আমি বিদেশে প্রশিক্ষণ নিচ্ছি ৷
āmi bidēśē praśikṣaṇa nicchi
| ||
זה המנהל שלי.
|
উনি আমার বড় সাহেব ৷
uni āmāra baṛa sāhēba
|
||
יש לי קולגות נחמדים.
|
আমার সহকর্মীরা ভাল ৷
āmāra sahakarmīrā bhāla
|
||
אנחנו תמיד אוכלים צהריים במזנון.
|
আমরা রোজ দুপুরে ক্যাফেটেরিয়াতে যাই ৷
āmarā rōja dupurē kyāphēṭēriẏātē yā'i
| ||
אני מחפש / ת עבודה.
|
আমি একটা চাকরী খুঁজছি ৷
āmi ēkaṭā cākarī khum̐jachi
|
||
אני מובטל / ת כבר שנה.
|
আমার গত এক বছর ধরে চাকরী নেই ৷
āmāra gata ēka bachara dharē cākarī nē'i
|
||
יש הרבה מדי מובטלים בארץ.
|
এই দেশে অনেক বেশী সংখ্যক বেকার লোক আছেন ৷
ē'i dēśē anēka bēśī saṅkhyaka bēkāra lōka āchēna
| ||
זכרון צריך שפהרוב האנשים זוכרים את היום הראשון שלהם בבית הספר. אבל הם לא זוכרים את מה שהיה קודם. כמעט ואין לנו זכרונות מהשנים הראשונות בחיינו. אבל למה זה כך? למה אנחנו לא זוכרים את מה שחווינו בתור תינוקות? הסיבה לכך היא בהתפתחות שלנו. שפה וזכרון מתפתחים כמעט בו זמנית. בכדי לזכור משהו צריכים שפה. זאת אומרת שצריך שיהיו לאדם מילים בכדי לתאר את מה שהוא חווה. חוקרים עשו ניסויים שונים עם ילדים. וכך עם גילו משהו מעניין. ברגע שילדים לומדים לדבר - הם שוכחים את כל מה שהיה קודם. אז התחלת השפה היא התחלת הזכרון. ילדים לומדים הרבה דברים בשלושת השנים הראשונות בחיים. יש להם בכל יום חוויות חדשות. ויש להם גם הרבה חוויות חשובות בגיל הזה. למרות זאת, הכל נעלם. פסיכולוגים קוראים לתופעה הזו אמנזיית ילדות. רק הדברים שילדים יכולים לקרוא להם בשם נשארים. הזכרון האוטוביוגרפי שומר על החוויות אישיות. הוא עובד כמו יומן. בו נשמרים כל הדברים החשובים לחיים שלנו. כך מעצב זכרוננו האוטוביוגרפי את הזהות שלנו. אך התפתחותו תלויה בלמידת שפת אם. ואנחנו יכולים להפעיל את הזכרון רק דרך השפה שלנו. כמובן שהדברים שאנחנו לומדים כתינוקות לא באמת נעלמו. הם שמורים איפשהוא במוח שלנו. אבל אין לנו גישה אליהם יותר - באמת חבל, לא? |
Downloads are FREE for private use, public schools and for non-commercial purposes only! LICENCE AGREEMENT. Please report any mistakes or incorrect translations here. Imprint - Impressum © Copyright 2007 - 2020 Goethe Verlag Starnberg and licensors. All rights reserved. Contact book2 עברית - בנגלית למתחילים
|